<h1>תוספות רי"ד — יומא</h1>
<h2>דף יד.</h2>
[יומא פ' ע"א] ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגול'. קשיא לי דבכריתות בפ' אמרו לו אמרינן ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים וי"ל דאוכל אחד מחזיק כביצה תרנגולת אבל אוכלין פרודין שאם חיבר השלשה ובללן ביחד ועשאן אוכל אחד הא אמרי' בפ' התערובת, אמר ריש לקיש הפיגול והטהור והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, ולא תמצא שיתחייב על כל אחד ואחד אלא בזיתים מפורדין, ומש"ה קאמר שאין בית הבליעה מחזיק שלשה זתים מפורדין כ"א שנים.
[יומא ס"ו ע"ב] אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. בכריתות בפ' אמרו לו מייתינן לה להא דרפרם ואמרי' עלה וממאי ודילמא שני שעיר המשתלח דהכשירו דיוה"כ בכך אלא דרפרם (בכותא) [ברותא] היא.
<h2>דף כ:</h2>
[יומא ל"ד ע"ב] אביי אומר אפי' תימא הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. כמה זו השיטה קשה בעיני חדא דהא לר' יהודא קאמר והא ר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ותו דהו"ל פסיק רישי' ולא ימות בין גבי צירוף בין גבי ערלה ואפי' ר"ש מודה בפסיק רישי' ולא ימות ותו אמאי מקשינן ומי אמר אביי הכי מבשר ערלתו ולא מייתי לי' פלוגתא דר' יהודא ור' שמעון דפליגי בגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דברי ר"ש ור' יהודא אוסר. ונ"ל לפרש שיטה זו כך אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאינו מתכוון מותר פי' האי מותר לא לגמרי קאמר דאפילו איסור דרבנן ליכא דהא ר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוון אסור אלא מותר מדאורייתא קאמר דכיון דאינו מתכוין לצרף אע"ג דהו"ל פסיק רישי' ולא ימות אין בו איסור תורה אלא איסור רבנן ומשום חולשא דכ"ג לא גזור בי' רבנן ומאי דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות אין בו אלא איסור דרבנן דבדבר שאינו מתכוין שרי לכתחלה ובפסיק רישי' ולא ימות איכא איסור דרבנן והשתא אתי תירוצא דאביי אליבא דר' יהודא דבדבר שאינו מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי אם איסורא דרבנן ומש"ה מקשי לי' מבשר ערלתו דאוקמה אביי דהאי ברייתא ר' יהודא היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור מה"ת ומש"ה איצטריך בשר להתירו דאילו לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי' אע"ג דהוי פסיק רישי' ולא ימות לית בי' איסור תורה ולא איצטריך בשר למשרי' אלא מתניתא ר' יהודא היא דס"ל מלאכה שא"צ חייב עלי' ואע"פ שאינו מתכוין לטהר עצמו מן הבהרת כיון דהו' פסיק רישי' ולא ימות מחייב ולהכי איצטריך בשר ולא אקשי' לי' מגורר אדם מטה וספסל דאמר ר' יהודא דבר שאינו מתכוין אסור דההיא איסורא ליתי' דאורייתא אלא מדרבנן ומתרץ הנ"מ בכל התורה כולה (אנה) הי' מחייב ר' יהודא מן התורה בדבר שאינו מתכוין במקום דאיכא איסור תורה כגון בקציצת הבהרת שאע"פ שאין כוונתו לטהר עצמו מ"מ הבהרת קצוצה וטומאה פורחת מעליו וכגון המוציא המת לקוברו או המכבה את הנר לחוס על השמן ועל הפתילה שהן מלאכה שאצ"ל ואינו מתכוין לה ואפ"ה כיון שהמלאכה נעשית מאלי' חייב אבל הכא צירוף דרבנן הוא שבודאי אם הי' כלי שהי' צריך צירוף אע"פ שלא נתכוין לצרפו כיון דהוי פסיק רישי' ולא ימות הוה מחייב דמלאכה שאצ"ל חייב עליה אלא שהעששיות אין בהן תורת צירוף שהרי עתיד להכניסן באש ולעשות בהן כלים וצירופן אינו אלא מדרבנן וכיון דאין צירופן אלא מדרבנן אין שבות במקדש שאם הי' חוץ למקדש הוה אסור מדרבנן אע"פ שאינו מתכוין משום דהוי פסיק רישי' ולא ימות אבל במקדש אין שבות במקדש. עיין זו השיטה בפ' ר"א בהלכתא קמייתא.
<h2>דף כא.</h2>
[יומא ע"ד ע"ב] דאלת"ה הא דאמר רב אידי בר אבין כו'. פי' האי דמייתי ראי' מדרב אידי משום דמיירי אדם ואי ספיקא היא כגון תיש הבא על הצבי' מאי איצטריך קרא לריבוי אי חיה הוא אסור ואי בהמה הוא אסור אלא ודאי קסבר בריה בפ"ע הוא וחיה לאו בכלל בהמה היא להכי איצטריך קרא לרבויא שגם דמו הוא אסור והכי נמי בריה היא.
